חוזרים הביתה. מה למדנו ומה אסור לשכוח (טור מעט אישי)
תודה לכל מי שעקב אחריי ב-9 שבועות של שכרון חושים. מסע שהיה צלילה אל העולם בזרועות פתוחות אך גם צלילה אל עצמי.
אני חשה שהמסע לא תם ויש עוד רבות לאן לצלול ואת מה לגלות. למי שלא עקב הנה תקציר המסע: יצאתי מישראל ופני מערבה. תמיד מערבה. המטרה: להסתובב סביב העולם. לא היה עד סופי ולא תאריך חזרה. בסופו של דבר חג הפסח. חג של יציאה ממצרים אל החופש, חזרתי אל הבית. תם וממש לא נשלם.
איפה הייתי: קפריסין (מסע מבדח של עיתונאות חוקרת בנבכי אי ים תיכוני קטן הקורס תחת נדלנ"ו). פורטוגל (ליסבון בלבד: עיר שעולה ויורדת ולא נחה לרגע), ארה"ב ניו אורליאנס (ג'ז בלוז וקאנטרי מיוזיק מערפלים סיפורי מכשפות וודו ובתי קברות צפים), דאלאס (האהבה לא מתה בניגוד לקנדי שנהרג בה שוב ושוב), ניו מקסיקו (מדבר קקטוסי מושלג על רמה אל מול שקיעה מטורפת.) וסנטה פה(עיר של אמנות מתפרצת) ,לומה לינדה (נוצרים שומרי שבת טבעוניים יחיו בה לנצח) ולוס אנג'לס (עיר מהגרים שקורסת אל תוך החלום האמריקאי). חציתי את האוקיינוס אל הונג-קונג (סוג של מנהטן וסינגפור בכאוס צפוף אך מאורגן) ומשם למיאנמר (ארץ הניגודים תרבות היופי והבודהיזם אגמים ומקדשים) ולבסוף האי סרילנקה (הרים מטעי תה וחופי פלא. שקט שהופר בטרור).
מפת העולם: תמיד מערבה!
נסעתי מתוך מטרה להתנתק מהתקשורת ומהעולם (ראו פוסט ראשון "אתנתק מהסלולארי והפייסבוק") ולא עמדתי בזה. מתוך מטרה להתנתק מחיי ולגלות שבבסיסו האדם זהה בכל תרבות וגיליתי שלא כך הדבר. התרבויות שונות הן והישראלים דומים לעצמם עד מאוד... התנתקתי מחיי ושבתי אליהם במהרה. האם צפייה בתרבויות אחרות מתוך חלון רכב או דרך תרגום של המדריך זהה לחיים ממש שם? חוששתני שהקשר רופף. האם האוצר חבוי מתחת לגשר של ביתי ? (כן ולא.). זו הייתה טעימה ומענה לכמיהה רבת שנים להתנסות בעולם שונה וכולי תקווה שעוד מסעות רבים לפניי ומסקנות נוספות עוד יצוצו. כי החיים מהם הדרך ולא המטרה, כמאמר הקלישאה.
בפוסט זה אתייחס לתובנות האישיות והמאוד אישיות שנבעו מהמסע שגיליתי שרבים מכם חולקים והיו רוצים לאמץ אל חייהם.
הזכירו לי כשאחזור, כי אסור לשכוח...
שאפשר להסתפק בסתם תה ומנגו ואין צורך בארוחת בוקר מפונפנת של 'קפה קפה'.
שאפשר ללכת יחפים ולהתחבר לאדמה . שלא צריך יותר מכפכפי אצבע כדי לצלוח את החיים.
שאפשר ללבוש 2 סטים של בגדים .כך שהראש יתפנה ליהנות מהעולם.
הזכירו לי שעדיף לטפח את הבוגונביליה בחצר כדי שתמשיך לצבוע לנו את הכניסה והיציאה מהבית אל העולם.
הזכירו לי להפסיק לטפח את חשבונות הבנק של יצרני מוצרי הצריכה והרשתות.
הזכירו לי שרעש של גלים ואוושת הרוח המנער את הענפים היא מוסיקה לנשמה הרבה יותר מזו שב'ספוטיפיי' או 'יוטיוב'.
ואם אשכח לחייך לילד שאומר 'הלו' או להודות למי שנתן לי קוקוס חצוי ולא ביקש תמורה, הזכירו לי.
שתקשורת בין בני אדם, גם ללא מלים משותפות, עדיפה פי אלף על תקשורת לייקים בפייסבוק.
הזכירו לי להתחבר למחזוריות של הטבע ולא לזו המותנית בזמני ערות שיצר האדם.
לקום עם ציוץ הציפורים לפני הזריחה.
לרוץ החוצה כדי לצפות באופק מאדים המבטיח יום חדש של יצירה וחיבור ליקום.
להודות על היום שניתן ועל יופי ההתחדשות.
לפרוש את הכביסה לאורך החבל כשקרני שמש ראשונות מבטיחות יום חם.
לגרוף את העלים שנפלו בלילה כי החצר המוברשת תבריש גם את הנשמה ממשקעים מיותרים.
הזכירו לי גם לכבות מנועים לעת ערב כדי להתכנס עם המשפחה.
לחייך .
לנשום
להרגיש איך כפי שקרני השמש מתכנסות אל תוך
הים, כך אני מתכנסת אל תוכי כשאני סוגרת את היום בהשלמה ולמידה לקראת מחר.
הזכירו לי שפרח שמצאתי בדשא יקשט את שערי יותר מאלף שרשראות של 'מגנוליה'.
שרסיסי טל נוצצים יותר מיהלומים.
שצדפים על חוט שנתנה לי נכדתי שווים יותר מאלף ענקי זהב.
הזכירו לי להודות על מה שניתן במקום לדרוש מה שלא אפשר.
לברך על מה שיש .
לפרוש ידיים אל האופק.
לשאת עיניים לשמיים ולספור עננים .
לנצור בלב מראה כוכבים ראשונים.
הזכירו לי ליהנות ממראה סירה באופק גם אם אני לא נמצאת בה
מקו צבע במכחולי גם אם לא יוביל לציור,
ממשפט או פסקה שלא תזכה לעולם להיקרא.
ממבט
חיבוק
נשימה
נשיקה
ומילה.
הזכירו כי החיים ידרשו שאשכח. ואני כאן כדי לזכור.
כמה אפשר להתמלא? (אסימונים שנפלו בבית קפה ב ELLA בעת שקיעה)
אלו רגעים מתמשכים של אושר. לעתים ממש קשה להכיל כל כך הרבה.
כוס אספרסו בחלב קוקוס עם קורט קינמון בבית הקפה. מוסיקה ברמקולים איכותיים משמיעים 'Dancing in the Dark'. אני יושבת ב Ella על מרפסת עץ המשקיפה על כר דשא המכותר בחדרי אירוח. באופק צופים בי בדממה הרים נישאים . קומץ תיירים עולי-ימים מתנודדים בערסלים או רכונים על הפופים. השמש נוגעת לא נוגעת בצמרות ואני הוגה על המקום המושלם. הרגע המושלם.
על היחס המפנק של בעלת החדר ששכרתי. העולם, והמשפחה המאפשרים, הזמן שעדיין עומד לרשותי, הצורך ליצור והיכולת לצייר ולכתוב. נצברים בעצמותי ומשתחררים מתי שרק ארצה. כוס האושר מתמלאת. כמה עוד אפשר למלא? בסוף היא תישפך ואז ארצה לחלוק לפזר להעתיר ללטף ולאפשר לאחרים לחוות.. עד... עד שארצה להתמלא שוב. מחזוריות נצחית שכזו.
יש אנשים בעלי כוס בירה או אפילו בקבוק ענק. ונראה שייקח להם המון זמן להתמלא ובטח שיישפך החוצה. "איפה אפשר לקבל עוד?" ישאלו. (זו מידת הגבורה או הדין שצבעה אדום. יש בזה מחוסר האיזון)
יש אנשים עם כוסית קטנטנה של ערק הממהרים לשפוך החוצה אבל אין הרבה כי לא ניתן כמעט למלא. "לא אין צורך תודה רבה." הם יאמרו. "איפה אפשר לעזור"? הם יקפצו בכל הזדמנות. כאילו אין הצדקה לקיומם מלבד להיות לעזר ולשרות בעולם. (זוהי מידת החסד הטהור שצבעו לבן ויש בו עיוות ללא איזון)
נראה שכמו כל דבר בחיים, גם כאן יש צורך באיזון.
אם כך.. הכן לך כלי מאוזן: ראשית התמלא במידה נאותה דיי רצונך וצרכיך עד שתחוש רווייה וצורך גם להעניק. קבל ומסור ורוקן את הכלי. עד שתחוש שעליך להתמלא שוב על מנת לתת. (וזוהי מידת התפארת שהיא האיזון המושלם. צבעה ירוק וזהו אור ירוק לפעולה).עסוק
כיצד מתחילים? – בכוסית עארק קטנה. קבל קצת ותן קצת. זה לא קשה: הענק חיוך, תן שקל לקבצן, פתח את הדלת למי שלידך, הענק מקומך לקשיש. אט אט הגדל את הכוס עד שתהיה לאגרטל. ואולי יום אחד לחבית...
הרגעים המועטים בהם התנדבתי: הוצאתי כלב פעמיים ביום לאשה נכה, הרציתי על אמנות ישראלית בהונג קונג, לימדתי שיעורי ציור בבית יתומים ביאנגון, העברתי שיעור אנגלית ל-100 תלמידים במנזר במיאנמר מנדליי , חילקתי כוס אורז לכל אחד ממאות הנזירים בתהלוכה של חג ירח מלא, בררתי אורז ובישלתי בבית חב"ד או לימדתי שיעור ציור אל מול נוף אלה בסרילנקה, ולצערי לא מספיק רגעים כאלה, היו רגעים פשוטים של אושר.
מסע בגרות
אני לא מסתופפת בצל. לא משתטחת לא מרפה לא מסתמכת ולא נתמכת לא מגודרת ולא מונחית לא עוצמת עינים ולא מושיטה יד כדי להיתמך או שימשכו אותי. עומדת על דרכי. מצליחה או שלא בהחלטותי. נושאת בנטל שלהן או בשגיאותי. נפטרת ממשא כבד ומבכרת את הקל. שמחה בשמחת הישגיי . בוחרת דרכי בהחלטה שלי . מתאמצת מעבר למה שחשבתי שאוכל כי כך הונחיתי להאמין. כי כך יכולה יותר.
פותחת אוזן קשובה למי שהורגלתי לא לשמוע.
פותחת לב למי שבינינו הונח פרגוד ופוקחת עין לדרך חדשה שלא האמנתי שאלך בה.
מרפאת עיוורון רגעי או קבוע לשבילים במקומות נידחים.
מסע הבגרות בשבטים נידחים מסמן את המעבר לאדם עצמאי מנער לגבר שיכול להילחם על שלום השבט. בקרב החברה הישראלית המסע הוא לאחר הצבא . מסמן את הרגע בו החייל כבר לא מציית לפקודות של הוריו ומפקדיו אלא עומד בזכות עצמו באתגרים והוא מוכשר לחיים כבוגר. אני הגעתי למסע הבגרות בגיל מאוחר אך לא מאוחר מידי כדי למצוא את היכולות האמיתיות שלי. את האומץ. את המקומות בהם אני לא תורמת. ואת המקומות בהם אני עוזרת.
אני כוכב שביט שחוצה את הרקיע. זוהר ולבד לעתים אורו דועך ולעתים מתגבר. כוכב השביט בוחר להצטרף אל עוד כוכבי שביט לעיתים כדי להעצים את אורו בעזרת הקבוצה.
אני גל בים שמגביר עצמתו ככל שמתקרב אל החוף. הוא גובה ורוגש ולעתים חובר לגלים נוספים ומגיע עמם בשאון ומתנפץ אל סלעי החוף. לעתים אני גל שקט הדואה בהלמות לבב ירוקה מעוטרת שובל לבן דקיק. הגל מתרחב ורוגע ומתקרב בליטוף חרישי אל החול הצח.
אני צפור. צוברת גובה בעודה חותכת את הרקיע הכחול לעבר ארץ רחוקה. האם אני נשר מגביה עוף המביט בפרספקטיבה רחוקה אל המציאות? האם אני צפור לבנה מרפרפת בכנפיה הצחות לפי סימן מוסכם של מנהיג הלהקה כדי להגיע רחוק?
אני במסע בגרות. נותרו הרחק: המוסכמות. העדר המצווח ולעתים נושך. הסדר הכלכלי והמדרג החברתי או דתי או עדתי או לאומי או אחר. אני פועלת על פי הרוח. רוח לבי. הרוח המנחה. הדרך בה אבחר לפסוע תיכתב תוך כדי הפסיעה בה בעיניים עצומות.
היא תיטה אחר חיוך של ילד שייקרה על דרכי. תיסלל ברווח שבין המוסכם למצוי. תיכבש במקום בו לא הלך איש. או במקום בו הלכו רבים.
היא תתפתל בקו האנרגיה הסמויה שתתווה לי עיני השלישית.
(בתמונות מלמעלה למטה: ילדה בת 5 במקדשי בגאן שאיפרה אותי במשחת קליפת העץ של המיאנמרים. קפה אספרסו אמיתי באלה ועוד חטא קטן. תהלוכת נזירים בעת קבלת מנחת הבוקר באחד המנזרים במיאנמר. מפרץ הונג קונג לעת שקיעה צילום של מאנון בולסאוט)
